אומנות הפיתוי של השטן

אני יכולה עוד להרגיש את האפלה שמתפשטת בתוכי,

אני עוד יכולה לשמוע את הקולות בראש..נו..מה כבר יקרה,

הרי כל כך בא לך, מותר לך לחיות, איפה החלק החייתי והספונטני שלך?

אני צעד קטן לפני לחזור להרגל ישן, לחזור לקרבה רעילה אך כל כך מוכרת ואהובה,

אני צריכה פיצוי, עכשיו, דחוף!

אני צריכה ניחומים אחרי מפגש עם חדש ולא מוכר,

אני רוצה מוכר, קרוב וכזה שמכיר,

זה כל כך קרוב,

במרחק לחיצה,

והמילים כבר נכתבות והג'וס בחוץ..

אני עוד יכולה להרגיש את החלק הזה בי, הילדי הנזקק,

מרגישה את הרצון לצרוך אוקסיטוצין ומהר,

כי הלב מפחד מהחדש,

לא מכיר, לא יודע, לא בטוח, לא נפתח.

את תתחרטי על זה, אני מזכירה לי.

את לא רוצה לחזור אחורה.

הוא חומר נפץ עבורך,

הילדה הקטנה שבך מכורה אליו,

ואת, הבוגרת, עשית דרך מעצימה,

אל תשברי, זו גחמה, היא תעבור עוד רגע.

מוחקת.

נושמת, מחבקת אותי.

מגיע לך חיים אחרים, טובים,

מגיע לך אהבה בריאה,

והיא, מרגישה לך מוזרה,

זרה,

כי הכרת רק אהבה עם ניתוק,

וכיום את יכולה גם לחוות אהבה עם חיבור,

בוגרת,

מאופקת,

מכבדת,

מלטפת,

מענגת.

וזה מוזר ולכן גם מפחיד, כי זה זר ולא מוכר מהבית.

זה חדש מהבית החדש שאת בונה,

הבית הפנימי.

הולכת לישון לבד,

עם חיוך וגאווה,

תחושה פחד על שכמעט נפלתי שוב לסם האהבה,

ושמחה שבסוף,

בחרתי בי.