האם מה שאני חיה כרגע זה הכי גבוה שלי לרגע זה?
- 5 days ago
- 3 min read
והתשובה היא לא.
אני נמצאת במסגרת שאומרת לי מה לעשות ומתי, כאילו אני ילדה קטנה, מעריכה אותי מעט מאוד ורוצה ממני הרבה.
אני לא מאמינה במסגרת הזו יותר.
היא שיקוף של כל מה שפעם האמנתי שמגיע לי בחיים.
היום אני יודעת שלא סיפרו לי את כל האמת כי בעצמם לא ידעו.
עכשיו אני יודעת שמה שאפשרי לי זה מה שאני מאפשרת לעצמי וזה מה שאני חווה במציאות חיי.
ואנחנו רגילים לאפשר לעצמנו מעט מאוד.
לתת את הכח לאחרים. לצמצם. לשתוק.לחיות בחוסר אונים. בחוסר בכללי.
המהות של החיים שלנו כאן זה לחיות את האלוהי בגוף. שכחנו את זה.
מה זה אלוהי בגוף?
זה נקודת הממשק של אנרגיית בריאה אינסופית, דמיינו שדה אפשרויות בלתי נגמר, יצירתיות, אהבה, שפע וכו..כל הפוטנציאל של היצירה.
כל הרצונות והחלומות שלנו.
התשוקות שלנו.
כל זה עובר דרכנו, דרך הגוף שלנו, כל הזמן, בלי מגבלה- זה בעצם מי שאנחנו במהות.
נשמה בגוף.
אבל אנחנו רגילים לצמצם את עצמנו ואנו אלה שסוגרים לעצמנו את הברז. כי מפחיד.
כי אנחנו לא ראויים. כי אנחנו לא מספיק טובים...כי אנחנו מלאי סיפורים ותירוצים.
אני חווה את החיים שאני מאפשרת לעצמי לחיות.
אם הייתי מאפשר לעצמי חיים בתדר האלוהי הזה, כבר הייתי שוחה עכשיו בבריכה שעשויה מקריסטלים ומתענגת מחיי שפע אינסופיים.
אבל אני לא שם כי אני בכלל לא ידעתי שמותר לחיות ככה בעונג.
ועכשיו כשאני יודעת, אני צריכה לתכנת את המוח שלי אחרת וזה תהליך.
כשאני עושה משהו מתוך תשוקה, זו נקודת הממשק שלי עם הבריאה.
פוטנציאל העונג הכי גדול שמתממש דרך הגוף.
אורגזמיות.
כשאני לוקחת ביס ממשהו מאוד טעים, אני אומרת, הוו זה אלוהי.
כשאני רוקדת ומתאחדת עם הקצב..זו חווית טראנס שמחברת אותי לתחושה אלוהית.
כשאני מובילה תהליכים, מסעות, כותבת או מצלמת, זה נקודת ממשק עם האלוהי בתנאי שאני נהנית מזה, שאני מביאה את עצמי שם במלואי, אני מאפשרת לבריאה ליצור דרכי את מה שהכי אפשרי, הכי גבוה עבורי מתוך השדה האינסופי, וזה אלוהי.
בשביל שכל הממשק הזה יקרה וימשש עבורנו את הכמיהות הכי גדולות שלנו אנחנו צריכים לשחרר את האיך.
הדבר הכי מדהים עבורנו לא נמצא במה שאני חושב שאפשרי לי. במה שהכרתי עד כה.
זה נמצא במה שלא הכרתי עד כה.
עכשיו איך תפגוש את מה שלא הכרת עד כה אם אתה לא מכיר בכלל באפשרות הזו?
האאאטא זה טוב.
אני מסכימה לעצמי להשאר רק במהות הרצון שלי, ברגש שזה מעלה בי, בהתרגשות של עתיד לבוא,
בידיעה שהדבר המדהים זה כבר קרה וזה עניין של תהליך היווצרות עד שהאנרגיה תהפוך לחומר, מציאות.
עכשיו לפגוש את החדש הזה בלי לדעת מי/מה הוא, זה וואחד אתגר. כי זה מפחיד. אי וודאות היא ההפך ממה שהגוף ההשרדותי שלנו מכוון אליו.
דיסוננס כזה שיוצר את חווית האקסטרים הזו של קפיצת בנג'י.
הדרך היא בלהסכים לעצמנו לחוות את הרגשות שעולים לנו בדרך ליצירת המציאות הרצויה לנו.
לפגוש את הפחד והאי נוחות בגוף ולשחרר שליטה שהמוח שלנו מנסה להחזיק על התוצאה.
להסכים לעצמנו להתקרב לעולם.
לתת לעולם להתקרב אלינו.
לא משנה מה יקרה, אני אתמודד.
אני מסכימה לעצמי לחוות דחיה, כשלון, בגידה, תסכול, כעס, עצב, בושה, שיפוט...
אני כבר לא מאמינה בסיפורים שלהם יותר והם לא שולטים עליי.
אני מאפשרת לעצמי לחוות את העונג, האהבה והשמחה, בגוף. ללא דאגות, ללא פחדים.
התמסרות מלאה, הסכמה להיות תלויה, חשופה ופגיעה.
כי זו האמת, כי כך היה כשרק נולדתי וזה הבייסליין שלנו.
לא יודעת איך. לא מתפקידי לדעת.
התפקיד שלי זה להחזיק את התדר של המהות,
של נקודת ממשק שלי עם הבריאה,
תמיד לזכור שאני והוא יחד זה צוות על חלל,
שאני כאן לאפשר לו ליצור דרכי,
ואני מאפשרת לעצמי ליצור דרכו.
Comments