והתשובה היא לא. אני נמצאת במסגרת שאומרת לי מה לעשות ומתי, כאילו אני ילדה קטנה, מעריכה אותי מעט מאוד ורוצה ממני הרבה. אני לא מאמינה במסגרת הזו יותר. היא שיקוף של כל מה שפעם האמנתי שמגיע לי בחיים. היום אני יודעת שלא סיפרו לי את כל האמת כי בעצמם לא ידעו. עכשיו אני יודעת שמה שאפשרי לי זה מה שאני מאפשרת לעצמי וזה מה שאני חווה במציאות חיי. ואנחנו רגילים לאפשר לעצמנו מעט מאוד. לתת את הכח לאחרים. לצמצם. לשתוק.לחיות בחוסר אונים. בחוסר בכללי. המהות של החיים שלנו כאן זה לחיות את האלוהי

לפני מספר ימים, ישבתי בחלל משרדים סגור, ללא חלונות, צפוף ובו כ10 אנשים שרובם מדברים, זה אחר זה או אף ביחד. אחרי כמה שעות כאלה יחד, ניסיון לצייר כהסחת דעת מהמתרחש, רצון להשאר ולהיות לצד אתגר ורגישות גבוהה לקולות, צפיפות, אנרגיה שונה ומשתה, טונים עולים ויורדים..הגעתי לקצה. הגעתי לקצה של הכלה של סיטואציה והתחתי להרגש סימני מצוקה. הרגשתי אי נוחות בגוף, חוסר סבלנות ומחשבות שאומרות לי, צאי מפה. לא הבנתי את מטרת הישיבה את חוסר הסדר והכאוס ששרר בחדר. ניסיתי לבקש עזרה מהמנחה אך ניכר כ