אותן מילים.2 אימהות. 2 דורות. קארמה אחת. ביום אחד.
- May 19
- 3 min read
תחושת מסוגלת זו מסקנה שאני מסיקה על ביצועי בעולם אם המסגרת שבה אני נמצאת תואמת לכישרונותיי, יכולתי ולצרכיי.
היא אחראית על תפיסת הערך העצמי שלנו ותחושת הביטחון שלי בי.
חונכתי לעצמאות מגיל ממש קטן, רמה של גמילה מטיטולים מגיל שנה וחצי.
אני זוכרת שכעסתי כשאמא לא רצתה לקשור לי שרופים או לצייר במקומי ציור לבית ספר.
היא חינכה אותי לעצמאות ואכן אני אדם מאוד עצמאי שאוהב לבד,
מצד שני, תחושת המסוגלות שלי היא לא גבוהה, גם הערך העצמי והבטחון בי וביכולת שלי להצליח כבת אדם עצמאית, גם לא מאוד גבוהה.
אז למה יש כזה הבדל?
אולי כ מסוגלות קשורה לקשר? מערכת יחסים?
אולי הלמידה שלי להיות עצמאית בעולם הפיזי בגיל צעיר היא לא הגורם הקובע הבלעדי לתחושת מסוגלות שלי אלא דווקא העולם הפנימי שלי?
אולי המקום הזה שלא קיבל תחושת יציבות ובטחון מההורים הוא זה שגרם לתחושת הערך העצמי הנמוך.
אולי הפחד מביקורת או תחושה כללית לא משנה מה אעשה זה אף פעם לא יאמוד בסטנדרטים של הוריי.
אולי ההשתקה של הקול שלי בכל מני דרכים לא מודעות זה מה שגרם לי להסגר בתוכי?
יכול להיות ששחזור של מערכת יחסים בתוך מסגרות ואי התאמה שלהם לצרכיי היא זו שגרמה לי לחשוב שאני שונה, שאני לא מתאימה כי קשה לי במסגרות נוקשות וסגורות וזה מה שהביא לחוסר מסוגלות לפרוח?
אני לא יודעת מה זה אבל אין ספק שאני משחזרת טראומה דורית והעברתי אותה לבן שלי.
עשינו לו אבחון והסתבר שלילד יש עניינים פיזיולוגיים שמקשים עליו להשתלב במסגרת רגילה, כי לא רואים אותו שם, אין להם בכלל מודעות לעומק הזה ואין להם גם את היכולת לתת יחס אישי שיכול להביא לריפוי.
והאמת גם לנו כהורים שעסוקים כל כך במרוץ החיים לצד הקשיים הנפשיים של עצמנו.
אמא שלי אמרה לי היום, (אחרי שכתבתי ברשת שיש לי PTSD, שאני אבחנתי לעצמי והחלטתי ללכת לקבל אבחנה מפסיכיאטר. המילה המפחידה הזו..) "לא ידעתי שככה קשה לך". משפט שחיכיתי לשמוע אולי כל חיי.
וכמה שעות אחרי זה, אני מקבלת סיכום אבחון של הבן שלי ומרגישה איך זה מרגיש לאמא, כשאומרת, לא ידעתי כמה קשה לו.
אותן מילים.2 אימהות. 2 דורות. ביום אחד.
זה לא במקרה קרה באותו יום.
זה לא במקרה לא הצלחנו להגיע לעשות לו אבחון כמה שנים.
זה לא במקרה שרק עכשיו פניתי לקבל אבחנה לעצמי.
אני צועדת את דרך הריפוי ופוגשת בתוכי הרבה שאלות על שחזור מערכת יחסים, על ריפוי בתוך קשר...
ואני מקבלת הכרה על הצרכים שלי ומודעות למה אני צריכה בשביל להרגיש טוב.
ככל שאני עושה את זה אני מבינה שאני עצמי נמצאת במסגרת שלא מאפשרת לי להרגיש מסוגלות, בדיוק כמו הבן שלי.
והאמת רוצה לצוף לאור.
כי הגעתי להכרה שמגיע לי לחיות במנוחה, ללא מאמץ ובתחושת הצלחה ומסוגלות.
ובשביל זה קודם כל צריך סביבה תומכת ומאפשרת תנועה ממקום של מנוחה, של מענה לצרכיי.
וככל שנתתי לעצמי מזה יותר ויותר,
התקרבתי יותר ויותר לקבלה של מי שאני עם כל ההתמודדות שלי כמשהו לא מקולקל כמו שחשבתי אלא פשוט לא מותאם אליי.
כל המסגרות בהן הייתי, עבודות, בני זוג.
זה פשוט שחזור של מערכת יחסים מהבית שלי שכבר מראש גרמה לי לחיות במחסור נפשי עקב דפוסי תקשורת לקויות וניתוק רגשי.
זה לא פוסט על בואו נאשים את ההורים, זה די לא מעניין אותי.
יותר מעניין אותי לראות את ההקשרים שיש בדפוס של מערכת יחסים שהוטבעה בנו מגיל קטן ועוד יותר מעניין איך עכשיו אני חיה חיים נורמוטיביים במנוחה ובלי מאמץ להסביר את עצמי או לעשות משהו שמראש לא תואם את יכולתיי או התנאים שאני צריכה בשביל לשגשג.
אני מביאה אליכם את ההכרה החשובה הזו כדי שתבינו שתחושת המסוגלות שלכם היא אינה חותמת שאתם לא יכולים.
זה לא נצחי זה לא אופי זה לא שאתם לא מסוגלים,
זה פשוט אתם נמצאים במסגרת שלא מאפשרת לכם חווית מסוגלות ואתם משחזרים את הדפוס הזה מהילדות.
ויש לכם בחירה עכשיו, לבחור להעלות את סטנדרט חייכם בכך שתחליטו שאתם ראויים לחיות חיים במנוחה ועונג בתוך מערכת שטובה אליכם.
תתחילו לצעוד לעבר השינוי המתבקש,
לעבר הגבולות המתבקשים,
לעבר מסגרות ומערכות יחסים שלא רק שהם לא דורסים את הצרכים שלכם אלא עונים עליהם ומעניקים לכם יותר ממה שאתם מכירים שאפשרי לחיות בעולם הזה.
Comments