האוצר שתמיד היה מתחת לאף

איזה מכעיס זה לגלות שמה שחיפשת היה ממש מתחת לאף שלך??

קצת כמו לחפש את המשקפיים כשהם על הראש.

כעס הוא רגש הראשון שעלה לי כשגיליתי שמה שחיפשתי היה מונח ממש מתחת לאף.

למה אף אחד לא אמר לי? למה לא סיפרו לי שאפשר לקבל תמיכה כזו?

שקט..דממה חרישית..הרי אין לזה תשובה אחת פשוטה בפאן הארצי.

אבל בפאן האנרגטי דווקא יש.

לא הייתי מוכנה לקבל תמיכה כזו.

לא העזתי לקבל תמיכה כזו.

לא החשבתי את עצמי כאחת שראויה או מתאימה לתמיכה כזו.

לא רציתי להרגיש מסכנה ונתמכת כי זה העלה אצלי פחד מחוסר מגולות ורצון להוכיח לכולם שאני יכולה לבד.

והיום כשאני מבקשת להרפות,

ממסע עושה תהליך מול זה ומתרגלת שחרור שליטה על כל מה שהחזקתי על עצמי או על העולם שהכרתי,

פתאום נפתחים אפשרויות של תמיכה,

ואני עכשיו כבר לא מסתכלת על זה כמראה לחוסר מסוגלות שלי אלא כמראה להסכמה להתמך.

זה משקף את הדרך שעשיתי מבושה על הקושי שלי, הרגישות שלי לעבר קבלה אותי עם זה,

להבנה שזה שאני רגישה וצריכה קצב אחר כרגע בחיי זה לא עושה אותי פגומה או מקולקלת,

אין לי במה להתבייש.

ההפך, הרגישות שלי זה הכח על שלי.

עוד משהו שאני רואה היום זה שאני מסכימה לעצמי להרגיש ראויה לקבלה,

שאני האדם הזה שנותנים לו ועוזרים לו רק מעצם קיומו.

שאני ראויה לחיות בתנאיי חיים משגשגים בשפע.

אני רואה את הכעס שלי בפעולה, שם גבול ומציב סטנדרט חיים חדש.

סטנדרט של שפע, יחס מכבד, בגדים שווים, אוכל בריא, חברים תומכים.

סטנדרט של לאכול את כל העוגה ולא את הפירורים שלה כמו שחשבתי וכמו שהכרתי שאפשריים עבורי בחיים האלה.

לא ולא.

זו מראה לתהליך פנימי שאני עושה,

תהליך שאומר אני מתמסרת ומשחררת שליטה,

אני מרפה ומסכימה לקבל תמיכה מהעולם כי זה לא אומר שנכשלתי,

זה אומר שהצלחתי להתקרב עוד,

להפתח עוד,

ולאהוב אותי עוד,

בלי פשרה וויתור על הוול ביינג שלי.

אהוווו